אוגוסט בפתח – אני במתח

האמת שהוא כבר לגמרי נכנס בדלת הראשית, האוגוסט הזה, אבל מה לעשות שאני עדין במתח. ואני, אם משהו מפריע לי – מחפשת פתרון.

הפתרון הראשון היה לצאת. קשה להעביר יום שלם בבית – אז נצא ונבלה. העיקר שבסוף החודש נוכל לומר – היה כיף.

אז בימים שיוצאים זה באמת יותר קל ונחמד וכיף, אבל אי אפשר לצאת כל יום, יש דברים יקרים ולפעמים העייפות הכללית היא בדיוק באי החשק לצאת.

הפתרון השני היה לסדר טבלה עם סדר יום קבוע: בבוקר מתארגנים, עושים משהו, בצהרים נחים, משלבים יצירה, הכל סבבה.

אבל הדברים לא מתארגנים כמו שמתכננים אותם ולפעמים היצירה נגמרת בחמש דקות ובדיוק בצעד הראשון לגן השעשועים הילד מגלה שיש לו שפשוף ברגל, ומה עושים אז?

ואז הבנתי שהבעיה היא לא באוגוסט ולא בילדים, לא בחום ולא בכסף, הבעיה היא בי. אני מבועתת מהאוגוסט הזה.

קשה לי עם השילוב בין הלחץ בעבודה ללחץ של שהות אינסופית עם הילדים. בלי המסננת של המסגרות. עם המון המון שעות נוספות.

קשה לי עם הנסיבות האקלימיות: חם לי, מזיע לי, ארוך לי, מתיש לי וכואב לי הראש.

הקיץ הזה אני חולקת בנטל עם עוד אמא, מה שאומר שיש לי כל הזמן עוד ילדה בבית – קשה לי עם הילדה הזאת. היא לא משתלבת לי טוב בבית, הטמפרמנט שלה אחר משלנו והיא מטריפה את דעתי. אני כל הזמן נתקעת על מקומות שבהם צריך לחנך אותה ואני לא לגמרי יודעת מה לעשות עם זה. מצד אחד – אין מצב שיגידו לי "ריצ'רץ'" ואני אבין מה רוצים ממני, יבכו ויצרחו ואז אני אסגור את השמלה עם הסקוץ' כי נכנעתי. אני לא עושה דברים כאלו לילדים שלי ואני לא אעשה את זה לילדים של אחרים. מצד שני – אין לי זכות לחנך ילד של מישהו אחר שבא אלי לצורך בייביסיטר.

וקשה לי עם ה"מה יגידו". אני רוצה להיות האמא הנפלאה שהחופש הגדול אתה הוא הכי כיף בעולם, האמא שמצליחה לייצר יש מאין ולהיות תמיד "האמא הכי נהדרת" והכי כיפית. אבל אני לא כזאת. לא תמיד יש לי סבלנות, לא תמיד אני מכילה, לא תמיד אני מחייכת וכשאני כועסת – לא תמיד אני מצליחה לעשות את זה מותאם לגיל. אז קשה לי גם עם הפער בין מה שאני רוצה להיות לבין מה שאני באמת.

ואחרי שהבנתי את כל זה – מה עושים?

בעצם מן סוג של שילוב.

היום הגיע תורי להיות יום שלם עם הבנות, החלטתי לקחת אותן לטיול. הלכנו ל"לגעת בחיות" בגבעת חיים איחוד (מומלץ מאוד, מגיל אפס עד גיל 7 ככה). בכל השלב של ההתארגנות בבוקר היתי מאוד עסוקה ועצבנית. התקשיתי לארגן את הכל ודאגתי שלא יהיה מספיק אוכל, שלא אצליח להכין הכל והיתי מאוד מתוחה.

כשנכנסנו לאוטו הבנתי שאני לא כיפית. גם לא כיף לי. החלטתי לשנות אוירה. ניסיתי להיזכר בנסיעות כיפיות ובהתרגשות שיש בנסיעה למקום שכיף להיות בו. הצלחתי להכניס את עצמי לאוירה ומכאן זרמתי עם הבנות. שרנו שירים, סיפרנו סיפורים, התרגשנו התרגשויות והגענו למקום במצב רוח כיפי.

הלכנו בין החיות, נסענו ברכבת, עשינו כל מה שבא לנו במקום, וכשנמאס לנו לא עשינו כלום. היה שלב אחד שאפילו מצאתי את עצמי שרועה על מחצלת בצל בעוד הילדים מעסיקים את עצמם. מי היה מאמין.

כשחזרנו הביתה הקטנה נרדמה, נאמנה לסדר היום שמרתי על זמני המנוחה – הגדולות ראו סרט ואני נחתי. אמנם לקח לי את כל שארית אחה"צ לצנן את הגוף בחזרה לטמפ' ראויות – אבל אפשר לומר שהיה יום כיף.

המסקנות שלי מהיום הזה:

א. סדר יום זה חשוב

ב. לצאת מהבית זה חשוב

ג. עדיף למקום עם מים וצל

ד. לא משנה מה עושים, בסופו של דבר זאת עבודה פנימית שלנו עם עצמנו.

וכשאוגוסט נגמר – מיד מתחילים החגים.